פסק-דין בתיק עת"מ 29350-09-10

העתירה

1.         לפניי עתירה מינהלית נגד החלטת הוועדה הבינמשרדית המייעצת למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים, במשרד הפנים (להלן - הוועדה הבינמשרדית), לפיה סורבה בקשתם של עותרים 1 ו-2 להסדרת מעמדם בישראל, הואיל ולא נמצאו טעמים הומניטאריים חריגים המצדיקים זאת. בגדרה של העתירה טוענים עותרים 1 ו-2, כי ההחלטה האמורה הנה לקונית, ואינה מעניקה משקל ראוי למכלול השיקולים הרלבנטיים בנסיבות העניין; לכן, מבקשים הם, כי עניינם יוחזר לפתחה של הוועדה הבינמשרדית, וכי צו ההרחקה מן הארץ שהוצא נגדם בעקבות ההחלטה האמורה, יבוטל.

הרקע העובדתי

2.         להלן הרקע העובדתי, העולה מכתבי הטענות. ארבעת העותרים בעתירה דנן הם בני משפחה אחת, זוג הורים ושתי בנות, נתיני בלגיה. במרוצת השנים, נכנסו בני המשפחה לישראל מכוח אשרות שונות, כמפורט להלן, אולם החל משנות התשעים המוקדמות שוהים עותרים 1 ו-2 בארץ ללא אשרה כחוק.

בשנת 1990 הגיעו ארצה עותרים 1 ו-2, בני הזוג דניאל דשי ומישל לימס, ונכנסו לישראל באמצעות אשרת מתנדב מסוג ב/4; זאת לאחר שעותר 1 כבר ביקר בישראל פעמיים קודם לכן, בשנת 1989, מכוח אשרת ביקור מסוג ב/2. יחד עם עותרים 1 ו-2 נכנסו לישראל, על-פי אשרת ביקור, גם עותרות 3 ו-4, ססיל דשי ולור דשי, בנותיהם של עותרים 1 ו-2, וכן בת נוספת, אשר לימים שבה להתגורר בבלגיה. עותרים 1 ו-2 הגיעו לארץ לצורך השתתפות בפרויקט התנדבותי לשיקום אלכוהוליסטים בקיבוץ מעלה החמישה, ואשרותיהם הוארכו מעת לעת, בעילות שונות, עד שאשרת המתנדב שניתנה לעותר 1 פקעה ביום 23.5.1992 ואשרת התייר שהוענקה לעותרת 2 פגה ביום 3.5.1993. מאז ועד היום, המשיכו עותרים 1 ו-2 להתגורר בישראל ללא כל אשרה מתאימה, ואף לא פנו למשרד הפנים (משיב 1) בכדי להסדיר את מעמדם. במהלך השנים עבדו עותרים 1 ו-2 למחייתם, אולם בשנים האחרונות הם מתפרנסים מגמלאות שמקבל עותר 1 מבלגיה, ומתגוררים בבית שכור במושב ליד ירושלים.

שהייתן של עותרות 3 ו-4 בארץ הוסדרה על-ידי משיב 1 לפרקי זמן מוגבלים, מעת לעת, תחילה מכוח אשרות סטודנט (מסוג א/2), ומאוחר יותר ניתן להן רישיון ישיבה ארעי (מסוג א/5). כיום שוהה עותרת 4 בארץ על-פי אותה האשרה, אשר הוארכה פעם נוספת, למשך שנה אחת, והיא סיימה זה לא מכבר לימודי אדריכלות; ואילו משיבה 3 מסדירה בימים אלה את מעמדה בישראל באמצעות הליך של איחוד משפחות, מכוח חיים משותפים שהיא מקיימת עם בן-זוגה, אזרח ישראל, ועם שני ילדיהם המשותפים.

ההליכים שקדמו להגשת העתירה

3.         ביום 17.8.2009 נעצרו העותרים 1 ו-2 על-ידי גורמי האכיפה, ולאחר שנערך להם שימוע, הוצאו נגדם צווי הרחקה וצווי משמורת, שאושרו בהחלטותיו של בית-הדין לביקורת משמורת ביום 17.8.2009 וביום 18.8.2009. בעקבות ההחלטות, הגישו עותרים 1 ו-2 עתירה לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (עת"מ 2365/09), והם שוחררו מהמשמורת לאחר הפקדת ערבות בנקאית של 20,000 ש"ח. לימים נמחקה העתירה, הואיל והצדדים הגיעו להסכמה, לפיה עותרים 1 ו-2 יגישו למשיב 1 בקשה לקבלת מעמד בתוך 30 ימים.

רק בחלוף כחצי שנה ממועד מתן פסק-הדין בעת"מ 2365/09, ולאחר שחולטה הערבות שהפקידו עותרים 1 ו-2 להבטחת יציאתם מן הארץ, פנו העותרים למשיב 1 בבקשה לקבלת אשרת שהייה בישראל, שבה פרטו אודות נסיבות כניסתם לארץ, קורותיהם למן הגעתם, פעילותם ההתנדבותית ואורח החיים שניהלו בישראל יחד עם בנותיהם. כן הדגישו העותרים, כי הם רואים עצמם יהודיים המקיימים את מצוות התורה באופן אדוק, וכי הם מסייעים לקהילות החלשות בישראל כמיטב יכולתם. למעלה מזאת ציינו עותרים 1 ו-2 בגדר בקשתם את החלטת הממשלה מס' 156 "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי-חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" מיום 18.6.2006, אשר אפשרה לבני משפחותיהם של ילדי שוהים בלתי חוקיים לזכות במעמד בישראל, בכפוף לקריטריונים שנקבעו בהחלטה, ובתנאי כי תוגשנה בקשות מתאימות עד ליום 31.8.2006. עותרים 1 ו-2 טענו, בהקשר זה, כי הם עומדים בכלל הקריטריונים שנקבעו בהחלטת הממשלה האמורה; כי לא הגישו בקשה מתאימה במועד בשל טעות בהבנת הדברים כהווייתם, היות שסברו כי ההחלטה אינה חלה בעניינם; וכי יש להעניק להם מעמד בישראל מכוח ההחלטה האמורה, בדיעבד. ביום 1.6.2010 נערך לעותרים 1 ו-2 שימוע, שבו הוסיפו וציינו העותרים, כי אין להם כלל רכוש בבלגיה; כי אינם מרגישים כל תחושת שייכות למולדתם; כי לא פנו לשם הסדרת מעמדם בישראל מיום שפג התוקף של אשרותיהם, מחשש כי פניותיהם תסורבנה; וכי הם מעוניינים לחיות בישראל, לתרום ככל שיוכלו ולהמשיך ולקיים כאן חיי המשפחה יחד עם בנותיהם ונכדיהם.

עניינם של עותרים 1 ו-2 הועבר לפתחה של הוועדה הבינמשרדית, אשר סקרה בהחלטתה את המידע שעמד לפניה, לרבות - משך שהותם של עותרים 1 ו-2 בארץ ללא אשרה מתאימה, האשרות שניתנו להם בין השנים 1993-1989, רישיונות השהייה הארעיים שניתנו לבנותיהם, עותרות 3 ו-4. כן ציינה הוועדה בהחלטתה, את הטעמים שבעטיים ביקשו עותרים 1 ו-2 רישיון ישיבה בארץ, ובפרט - מגורי בנותיהם ונכדיהם בארץ, ותרומתם, לטענתם, לחברה הישראלית. לבסוף קבעה הוועדה בהחלטתה מיום 27.6.2010, כי "מבחינת בקשת בני הזוג, לא נמצאו טעמים הומניטאריים ו/או חריגים לשם מתן מעמד". בהתאם לכך החליט יו"ר הוועדה הבינמשרדית, לדחות את הבקשה, בציינו: "הבקשה נדונה בפני הוועדה למול המסמכים שהומצאו על ידי המבקשים. בני הזוג שוהים בישראל שלא כחוק כ-20 שנים, לא פנו להסדיר מעמדם בישראל, לטענתם כי פחדו כי בקשתם תסורב. לאחר בחינת מכלול נסיבות המקרה, לא מצאתי כי קיימים טעמים הומניטאריים חריגים המצדיקים מתן מעמד לבני הזוג...".

נגד החלטה זו מופנית העתירה.

עיקר טענות הצדדים

4.         עותרים 1 ו-2 טוענים, כי בהחלטה שהתקבלה בעניינים לא ניתן משקל ראוי לשיקולים ההומניטאריים הנוגעים להם, ובכלל זה חוזרים ומציינים, כי הנם שגרירים של רצון טוב למדינת ישראל מזה שנים ארוכות, התורמים רבות לקהילה; וכי בנותיהם היכו שורשים בישראל, כך שגירושם מן הארץ יהווה פגיעה חמורה בזכותם הבסיסית לחיי משפחה. העותרים מוסיפים וטוענים, כי הם עומדים בכל הקריטריונים שנקבעו בהחלטת ממשלה מס' 156, ולכן זכאים למעמד מכוחה, בדיעבד, וזאת על-אף שלא הוגשה על-ידם בקשה מתאימה במועדים שנקבעו לכך, שכן לשיטתם יש להתחשב בנסיבותיהם האישיות והחריגות, ולאפשר הגשת בקשות באיחור מכוח החלטה זו.

במהלך הדיון בעתירה העלו העותרים טענה נוספת, אשר לא נטענה בכתב-העתירה ואף לא הובאה לפני הוועדה הבינמשרדית, זאת לאחר שנתחוור מכתב-התשובה, כי אחת מבקשותיה של עותרת 3 למשיב 1 להסדרת מעמדה בישראל, מחודש אוגוסט 2006, נשלחה במועדים הרלבנטיים ליישום החלטת הממשלה מס' 156. לאור זאת, סוברים העותרים, כי היה על המשיבים להפנות את עותרת 3 להגיש את הבקשה באותה העת במשרד הפנים בתל-אביב, הואיל ושם טופלו בקשות מכוחה של החלטה מס' 156, ומשלא עשו כן - הרי שחרצו את גורלם של העותרים, בכך שלא הנחו אותם להגיש בקשה מתאימה. לדידם של העותרים, עובדה זו מהווה טעם מספק להעניק לעותרים רישיון שהייה בארץ, זאת משיקולים הומניטאריים, בפרט כאשר העותרים עומדים, לשיטתם, בקריטריונים שנקבעו בהחלטה 156, כאמור.

5.         מנגד, טוענת המדינה, כי דין העתירה להידחות מחמת חוסר ניקיון כפיים, הואיל ועותרים 1 ו-2 מודים כי שהו בארץ שלא כחוק במשך קרוב לעשרים שנים, ואף נמנעו במודע מלהסדיר את מעמדם כאן, אלא לאחר שנעצרו על-ידי רשויות האכיפה. לגופן של הטענות בעתירה מציינת המדינה, כי עניינם של העותרים אינו מעלה טעמים הומניטאריים מיוחדים וכבדי משקל, המצדיקים מתן המלצה על-ידי הוועדה הבינמשרדית בדבר הענקת רישיון שהייה למי שאינו עומד בקריטריונים הקבועים לקבלת מעמד בישראל. לעניין זה מדגישה המדינה, כי בהחלטה נושא העתירה הובאו בחשבון כלל השיקולים הרלבנטיים הנוגעים לעותרים; כי בקשתם של העותרים נעדרת בסיס, בפרט שכבר נפסק, שרצונו של אדם זר להימצא בקרבת בני משפחתו אינו עולה כדי טעם מיוחד המצדיק מעמד של קבע; כי לוועדה נתון שיקול דעת רחב בעניין זה, אשר לא ראוי להתערב בו בענייננו; וכי לא נפל כל פגם בהחלטה, אשר הנה סבירה בנסיבות העניין. כן מבהירה המדינה, כי העותרים לא היו זכאים מעולם למעמד לפי החלטת הממשלה מס' 156, היות שעותרות 3 ו-4 כבר היו בגירות במועד הרלבנטי להחלטה זו, ולכן אין כל ממש בטענות העותרים, בפרט כאשר מדובר בהחלטת ממשלה חריגה ביותר, שאף הודגש בה, כי אין בכוחה לשנות את המדיניות הכללית במשרד הפנים, ומועדי הגשת הבקשות בגדרה תוחמו מראש.

המסגרת הנורמטיבית

6.         חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן - החוק), קובע בסעיף 1 כי "מי שאיננו אזרח ישראל או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על-פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה על-פי סעיף 2(א) לחוק לשר הפנים (משיב 2), ושיקול-הדעת בהענקת הרישיונות רחב הוא, ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כ"ז(1) 113, 117 (1972); ובג"צ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992)).

הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים, שהחלטתה הנה נושא עתירה זו, הוקמה כוועדה מייעצת למנכ"ל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, בבואו לבחון בקשות למתן מעמד בישראל, שהוגשו על-ידי מבקשים אשר אינם עומדים בקריטריונים הקבועים בנהלים השונים לקבלת מעמד (ראו: נוהל הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים, מיום 20.9.2005). כבר נפסק, כי שיקול הדעת הנתון לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים הנו רחב ביותר, ובית-המשפט יתערב בו אך במקרים מצומצמים וחריגים (עת"מ (י-ם) 247/07 היאם עומרי נ' שר הפנים (10.10.07); עת"מ (י-ם) 8249/08 גבריאל דג'אן נ' שר הפנים (23.10.08); עת"מ (י-ם) 15878-01-11 נטליה אורלובה נ' משרד הפנים (27.4.11); עת"מ (י-ם) 234/10 סאלח אבו ליל נ' משרד הפנים (2.5.11)). לענייננו יש להוסיף, כפי שציין בית-המשפט העליון בעע"ם 7422/07 לודמילה אלכסנדרובה נ' משרד הפנים (2.7.08), כי "המדיניות אותה מיישם משרד הפנים לעניין הענקת אשרות ורישיונות ישיבה בישראל כאמור היא מדיניות מצומצמת לפיה תוענק לזרים אשרת לישיבת קבע בישראל במקרים חריגים ובהתקיים שיקולים מיוחדים ... ככלל, רצונו של תושב זר להימצא בקרבת בן משפחתו שהינו אזרח או תושב ישראל לא ייחשב כטעם המצדיק רישיון לישיבת קבע ...".

דיון והכרעה